ארבע הערות על זיכרון 

רב שיח  על התערוכה של רות אורנבך: משחק זיכרון


1. זיכרון כמהות, כבסיס  ל"אני"  ולזהות

יוצרים רבים מתייחסים לזיכרון  כאל הבסיס שעליו מבוססת הזהות האישית.

"אדם הולך על זיכרונותיו, הם הנעליים שלו", אמר אבות ישורון.

"ואני לא רק הולך במישור, אני מטפס". מוסיף   חגי ליניק, זוכה פרס ספיר על ספרו "דרוש לחשן" שמתבסס על זיכרונותיו.

"אם יש לחיים בסיס שעליו הם עומדים, אם אין הם אלא ספל שהאדם ממלא,  וחוזר וממלא – הרי שהספל שלי ניצב בלי ספק על גבי הזיכרון הראשון שלי…", אומרת לנו וירג'יניה וולף, בספרה, "רישום של עבר".

וכאן עוברת המחברת ומתארת כיצד יכלה להקדיש אין סוף שעות, אין סוף ימים, ושנים, בניסיון להגיע  לזיכרון הראשון שלה. שעות. ימים, שנים. כדי להגיע למה שהיה. לזיכרון האמיתי, לאמת.   .

גם אורנבך מקדישה שנים רבות מחייה  לניסיון למצוא  את תמונותיהם של  אחיה ואימה בדשא באושוויץ  לחיפוש אחרי "הזיכרון האמיתי".

2. הזיכרון כהבניה, כסיפור.

אבל התערוכה אינה נקראת 'חיפוש האמת'. אפילו לא  'זיכרון'. היא נקראת "משחק זיכרון" ואחד המיצגים העיקריים בתערוכה  מכונה   'משחק זיכרון' שבו היוצרת משחקת עם ביתה במשחק   לוח, ובפנינו, הצופים בוידיאו,  מתגלה  לוח משחקים ריק ושתי משתתפות  שממלאות בו משבצות  מסוימות , מוחקות, ושוב ממלאות. המשבצות בלוח מתמלאות ומתרוקנות, והתמונה הכללית משתנה כל הזמן.  

גם  תהליך המשחק וגם השם, 'משחק זיכרון' , מלמדים על טבעו של הזיכרון כהבניה   . למרות המאמץ של שנים רבות לשחזר את הזיכרון, אין  מדובר באמת מוחלטת.  מדובר בהבניה, בקונסטרוקציה של המציאות,  שמשתנה כל העת.

 גם המאמצים  של  אורנבך  מזכירים טיפוס (ואולי אפילו את הטיפוס  של סיזיפוס  על מעלה ההר –אם נקרא את המיתוס של סיזיפוס לפי קאמי).

עם הנזילות של מושג הזיכרון התמודדו גם יוצרים אחרים.

כאן אני חוזרת שוב  לוירג'ניה וולף, ששואלת בספרה האוטוביוגרפי "רישום של זיכרון"  (moments of being)  "מדוע אני זוכרת את זמזום הדבורים בגינה בעודי יורדת והולכת אל חוף הים, ושוכחת כליל כיצד נזרקתי עירומה על ידי אבי בין גלי הים? (גברת סוונוויק מספרת שהיא ראתה זאת)".

גם וולף, כמו אורנבך ואחרים, תוהים על עצם המסוגלות שלנו לתפוס את המציאות כמו שהיא.

"לעיתים קרובות, בזמן שכתבתי את הרומנים-לכאורה שלי, הסתבכתי בסבך אותה הבעיה עצמה. כלומר, כיצד לתאר את מה שאני מכנה בקצרנותי הפרטית בשם "חוסר ממשות" (עמ' 26-27).

ההתחבטות  בשאלת ממשותם ואי ממשותם של הדברים, עולה גם בשיר "ואולי" של רחל.  "ואולי לא היו הדברים מעולם…" נוגע בדיוק באותה נקודה של הטלת ספק.

בדומה ל"רישום של העבר" של וולף גם רחל המשוררת  כותבת את שורות "ואולי" בערוב ימיה, מטילה ספק מתוך הסתכלות רחוקה על מה שהיה, על מה שנדמה שהיה.

הספק הממשי מופנה תחילה אל האני בגוף ראשון, (ואולי לא השכמתי ו–לא נתתי קולי בשיר), ובסוף הוא מופנה למציאות הסובבת (הוי כנרת שלי, ההיית או חלמתי חלום ).

אבל הזיכרון אינו רק מהות, ואינו רק הבניה. וכאן אנו מגיעים להערה השלישית  על זיכרון.

3.  של מי הזיכרון הזה?  

הרומן של חגי ליניק 'דרוש לחשן' מבוסס על זיכרונותיו. אבל הזיכרון של ליניק רחב ידיים, וחובק גם אירועים שלא נכח בהם, דברים שקרו לאנשים אחרים.

"אני זוכר את ברית המילה של האחים התאומים שלי", מספר לנו חגי ליניק, זוכה פרס ספיר בשנה שעברה.  "אני ממש זוכר . גם הם זוכרים, כך שאנחנו יכולים להשוות זיכרונות. הם היו בני שלוש, (הם) נולדו חלשים והמתינו שיתחזקו.

הם גדולים ממני בחמש שנים, כלומר באתי לעולם שנתיים לאחר ברית המילה שלהם. אבל אני זוכר. הם טוענים שזה היה בבית-חולים, ושקשרו אותם והרדימו אותם. שקר. זה היה בבית הישן ובכלל לא הרדימו אותם. נכון, הם היו שקטים מאוד, אבל זה לא היה בגלל ההרדמה אלא בגלל שקנו לכל אחד מהם צעצוע. לראשון משאית ..ולשני טרקטור… על צבע הצעצועים שלושתנו מסכימים: אדום לוהט. אבא היה סוציאליסט, מפ"מניק".

אני זוכר הכל. גם מה שקרה לפני שנולדתי…

רותי  אורנבך מנסה לזכור את אחיה. אחיה נולד לפני שהיא נולדה, אבל היא זוכרת  אותו. היא מנסה לשחזר את הזיכרון הזה.

זאת ועוד. באמצעות משחק הזיכרון, זכרונו של האח יהפוך גם לחלק ממאגר הזיכרונות של ביתה של רות.

ליניק ואורנבך, כמו יוצרים ופילוסופים רבים, מעלים את השאלה — מהו הזיכרון שלנו? ממה הוא מורכב? האם (הוא מורכב) רק מאירועים שאנחנו עצמנו חווינו? האם  גם מאירועים שאחרים חוו? מאירועים שהורינו חוו לפני שנולדנו?

אני מלקטת זיכרון, אומרת לי רותי אורנבך. זיכרון של  68 שנה. לפני שהייתי . מחפשת את אחי האבודים וגם את הילדים שיושבים שם בדשא. הזיכרון של מישהו אבל גם שלי. אני הייתי אחד הילדים. (כאן האמנית מתייחסת  לכך שהכניסה לציורים גם את עצמה כילדה).

נראה לי שהשאלה הזו, שמטרידה יוצרים רבים , חותרת תחת עצם מושג הזיכרון ומאתגרת מושגים כמו עבר, זהות, גבולות של זהות, ואפילו של בריאות נפשית ופתולוגיה.

שכן, אם זהותנו מורכבת מזיכרונות, ואם הזיכרונות אינם רק שלי, ואדם הולך גם על זיכרונותיהם של הוריו, של בני משפחתו, של אחרים, עולה שאלות –של מי הזהות , מה גבולות הזהות שלי כשעולים קולות המבוססים על זיכרונות אחרים.

שוב, אבות ישורון  כל כך רלבנטי כאן כששואל  "מי יעשה את עבודת הזיכרונות?"

4. איך מייצגים את הזיכרון

אורנבך מספרת שאימה מעולם לא דיברה ולא סיפרה מה שעבר עליה "שם", שהיתה שתיקה בבית בקשר לזוועות הקיום באושוויץ, אבל שאימה  היתה מלאת חיים, וחייתה חיים מלאים. ושקצת לפני מותה, כשהבינה שימיה קרבים, אימה  ביקשה להעביר לביתה, לרות,  את  מתכוני הבישול שלה. את האוכל. את החיים. להעביר זיכרון של חיים. ורותי ואומרת, חבל שלא ביקשתי שתעביר לי את  הזיכרון שלה במילים .

במשך  כל השנים רותי ציירה ציורים עם יסודות דקורטיביים, אופטימיים,  שהתכתבו עם שמחת החיים של אימה. ואז, כשפוגשת בשנת 2003 את אלבום הטרנספורט, משתנים חייה ואומנותה. היא מנסה לפגוש, לעצב, את הזיכרון,  ללוש את הזיכרון, למצוא את האחים שאת פניהם לא הכירה, שאת גופם לא חיבקה. לזכור את האחים.

היא  מנסה לזכור את מי שלעולם לא הכירה. שלכאורה, אין לה זיכרון ממנו. הזיכרון של אימה עובר אליה. הזיכרון הופך לשלה.  וכל הזמן מנקרת השאלה, איך זוכרים את מי שלא הכרנו. שאין לנו, לכאורה זיכרון ממנו.

שאלה שנייה שעולה בהקשר זה היא: איך מייצגים את הזיכרון הזה? איך נותנים לו רפרזנטציה?

ברכה אטינגר  היא אחת האומנית שכל תהליך היצירה שלה עוסק בשאלה זו. אטינגר היא יוצרת ישראלית שמחלקת את חייה בין  פריס ותל אביב, היא פרופסור שעוסקת בפרקטיקה של טיפול פסיכואנליטי הלכה למעשה.  יצירותיה הם רב שכבתיות, ובו בזמן גם מבוססות על זיכרון, וגם מאתגרות את הזיכרון.

וכך מתארת אטינגר עצמה: "ליצירת תשתית העבודה,  אני משתמשת בחומרים ארכיוניים, צילומי אוויר ומפות טופוגרפיות של פלסטין, אלבומי משפחה שמהם אני לוקחת תמונות של משפחת הורי ונשים וילדים אחרים באירופה של תקופת השואה ולפניה, תצלומים של לנה (ביתה) ואיתי וגם טקסטים פסיכואנליטיים", היא מספרת. את החומרים האלה היא מערבבת יחד במכונת זירוקס (צילום), המשעתקת וגם משבשת אותם.

"הדימוי מושהה ונשזר בדימויים אחרים שמקורם בזמנים ומקומות ודמויות אחרות. מה שהדימוי היה אמור להיות, מתפוגג, ושום אסוציאציה כבר לא תקבע אותו. הוא גם נשזר בדימויים שהצופים מביאים מהעולם האסוציאטיבי שלהם".

אחד הייצוגים המעניינים של הזיכרון של אורנבך מובע על ידי החרקים. אלה שממשיכים להתרבות, שבפלנטה שלמטה, היא אומרת לי, החיים נמשכים. גלמים מתוך ביצים.

לסיכום: הבאתי כאן כמה היבטים של זיכרון שעולה מתוך התערוכה של רות אורנבך משחק זיכרון. כמובן שההבחנה בין ההיבטים השונים היא אנליטית בלבד ובמציאות יש עירוב בין ההיבטים הללו.